תקציר

אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בישראל , כמו במדינות דמוקרטיות רבות אחרות , היא ההגדרה המוסכמת של מאפייני שיטת הבחירות שעל פיה ייבחרו נציגי בית הנבחרים . ככלל , לשיטת הבחירות נהוג לייחס חשיבות והשפעה רבה על איוש המשרות הנבחרות , על התנהגות הנבחרים והבוחרים ( והקשר שביניהם ) , על סדר היום הציבורי ועל אופייה של הדמוקרטיה . לא בכדי הדיון ברפורמה בשיטת הבחירות לכנסת נמצא על סדר היום הפוליטי של ישראל מאז היווסדה . בעתות שגרה , ובעיקר בימי משבר , ממהרים מבקרי השיטה הנוכחית להדגיש את מגרעותיה , להקל ראש ביתרונותיה ולקרוא לרפורמה בשיטת הבחירה של נציגי בית הנבחרים הישראלי . הקריאות לרפורמה בשיטת הבחירות לכנסת מתמקדות על פי רוב בשלושה מאפיינים מרכזיים : ( 1 ) הארציות שבשיטת הבחירות והיעדר החלוקה למחוזות בחירה ( המקובלת במרבית המדינות ) . ( 2 ) הרשימתיות הנוקשה שבמבנה פתק ההצבעה , או אופן ומידת ההשפעה של הבוחר על ההרכב הפרסונלי של הכנסת . ( 3 ) היחסיות שבשיטת הבחירות , ובעיקר סף החסימה החוקי אשר מאז 2004 עומד על 2 % בלבד . מלבד תיקונים קלים בסף החסימה החוקי ובנוסחת החלוקה , ופרט לתקופה שבה היית...  אל הספר