נספח "הזעקה – לא עוד", קלריס חרבון

מרגישה סוג ז' למעשה לא מרגישה סוג בכלל לא שיכת לכלום מרגישה זרה ומנכרת במקום הנורא הזה ארץ זבת חלב ודבש לא לבנה מדי לא שחורה מדי חומה אבא שלי , איש גאה , חזק , כביר , גדול וכל יכול , אבא שלי , שפוף , משפל , עבד , פועל עצוב , מסרס , הוי ארץ זבת חלב ודבש , אוי , זבת דם של אבי , אבי שהעלה את כלנו עולה למזבח התקומה וחזה בנפל אונו שלו אבא שלי , המושיע והתלין שלי האיש הזה , השפוף אני אזדקף במקומך פפה שלי , בשבילך והבטון הזה של ילדותי , אוי , אמא שלי , הורתי הבטון של השכון , שאליו הכנסת , המכלאה של חייך , הכאב הבלתי פוסק בעצמותיך , אוי , אמא שלי , מורתי , אי שם במחוזות נשכחים של נשיות אחרת , אל מדבריות של רולים בשער ובשולים שהפיחו ריח בבטון של השכון ריח של אשה שאמרו לה לשתק וריח זה חדר אל גופי וממאן להרפות עגן עמק בנשמתי התלושה ואני לא יודעת מה לעשות לשבת על הגדר לאטום אזני , לעצם עיני להאלם בדממה של השתקה והכחשה או לדבר , לזעק פשעתם , אחי בני עדות אשכנז בני המערב , ערש האור הרס השחר שלי חמסתם , גנבתם , אנסתם את תמתם של הורי גנבתם לי את הגאוה פדינו בה תלושי מזון שלמנו בה את שכר הדירה הצבורית ...  אל הספר
המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר