יש עדויות רבות לכך שאדם שחש בעבר הזדהות מוחלטת עם אמונה כלשהי , ולפיכך היה מוכן להקריב בשמחה ( " אושר העקדה " ) את זמנו ומרצו לצורך הגשמתה , חווה במרוצת השנים סוג של התפכחות . הוא חש שרימו אותו , שהיה נתון לאינדוקטרינציה ומניפולציה שגרמו לו להזדהות עם דברים שכעת הוא זר ומנוכר להם ( בהמשך אציין מאפיין זה כמאפיין מרכזי בשיח הוויקטימולוגי ) . דוגמה מובהקת לתהליך זה עולה בשיח של בני הדור השני בתנועה הקיבוצית : רבים מקרב דור זה מספרים שבנעוריהם האמינו אמונה מוחלטת , עד כדי אמונה דתית , ברעיון הקיבוצי והיו מוכנים לקבל את " דין התנועה " , כלומר לוותר על מאווייהם האישיים ולהקריב את מיטב שנותיהם לטובת הגשמת אורח החיים הקיבוצי . ואולם כעת , לאחר תהליכי ההפרטה והפירוק שעברו הקיבוצים , רבים מבני הדור השני מרגישים שהם קורבן של אמונת ילדותם . הם מסתכלים בחבריהם מהצבא ( או מכל קבוצת התייחסות אחרת ) ומרגישים החמצה או כאילו נותרו קירחים מכאן ומכאן .
אל הספר