יעל פלדמן מציינת במאמרה " של מי הקרבן הזה , לעזאזל ? " את השימוש הכפול שיצרה השפה העברית במושג " קורבן " . לטענתה , שימוש זה ערפל את ההבחנה בין victim ( קורבן פסיבי שנעשה בו שימוש על ידי המקרבן ) לבין sacrifice ( קורבן אקטיבי הבוחר להקריב את עצמו על מזבח אמונתו ) . ההבחנה בין שתי המשמעויות מהותית לדיון בשיח הקורבני , מאחר שהיא מאפשרת לנו לראות כיצד במרוצת השנים גבר ה – victim על ה – sacrifice והפך לבון – טון בשיח הקורבני . בחינה של מאות יצירות ומאמרים העוסקים בתסמונת העקדה בפרט ובמושג הקורבן בכלל מעלה שלמן שלהי שנות השישים של המאה העשרים התחילה הוויקטימולוגיה להתבלט על חשבון הסקריפייזיולוגיה . האתוס שטיפח את אושר העקדה ואת גבורת ההקרבה החל להיות נתון למתקפה ויקטימולוגית , שהלכה ותפסה בולטות בשיח הציבורי הישראלי . אם נחזור לסיפור עקדת יצחק כמשקף את מרחב הדילמות הנגזרות מיחסי מקריב – קורבן , ניווכח כיצד במרוצת השנים הן דמותו של אברהם המקריב והן דמותו של יצחק המוקרב עברו מעין מטמורפוזה פרשנית : נקודת המבט הוויקטימולוגית החליפה את נקודת המבט הסקריפייזית . סיפור העקדה הפך מספר הדרכה , מודל ...
אל הספר