הדימוי המרכזי שעיצב את ראיית המרחב בימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית בארץ היה הניגוד בין יישוב למדבר . היישוב היהודי נתפס בעיני היהודים שהגיעו מאירופה והיו בעלי אוריינטציה מערבית בעיקרה , כאי או כנווה מדבר נפרד ונבדל מסביבתו . לפיכך נדרש נווה המדבר להגן על עצמו מפני פלישתו של המרחב הפראי , הבלתי מיושב אל תוכו . האנלוגיה הניגודית בין התחום המיושב לתחום הפרוץ המקיף אותו העצימה את תחושת המאבק להישרדות של היישוב . " השממה הייתה התפאורה שעליה נבנה הסיפור של עיצוב המרחב הציוני . " מול השממה נבנתה הדמות האידאלית של הארץ כארץ של כפרים ואיכרים , כמרחב כפרי רומנטי , תוך המעטה בערכם של המרחבים העירוניים שנבנו בארץ . דימויים אלו תאמו את המסרים האידאולוגיים והחברתיים של הכיוון הסוציאליסטי בתנועה הציונית , שהעניקו לכפר ולעבודת האדמה את העדיפויות הסמליות והגשמיות הגבוהות ביותר . מול הנוף האידאלי הוצגה האנטיתזה – השממה – שהייתה מרחב עוין , הן בשל גזרת שמיים ( חום , יובש , מחלות ) והן בשל פעולות האדם ( הערבים שהזניחו את הארץ ) . הצגת השממה כמצב זמני ובר חלוף שנכפה על הארץ בכורח נסיבות היסטוריות , נתנ...
אל הספר