דימוייה העצמי של התנועה הציונית כתנועה שואפת שלום וקידמה מצא את ביטויו בהנהגת תנועת הפועלים הסוציאליסטית באתוס הדפנסיבי , שפעל להדחקת ההכרה שבארץ מתנהל מאבק בין שתי תנועות לאומיות . אתוס זה , למרות שהיה נתון לערעור ולהתקפות כמעט מרגע שתפס את מקומו בתודעה הציבורית , היווה במשך שנות העשרים והשלושים את הבסיס האידאולוגי הפוליטי של ההסברה הציונית בשאלות ארץ ישראל , אולם מעבר לתפקידי הסברה הוא מילא תפקיד חשוב ומהותי בעיצוב תודעתה ודימוייה העצמי של תנועה שלמה . האתוס הדפנסיבי היה מבוסס בראשית ימי היישוב היהודי בארץ על ההכרה שהגשמת הציונות לא תבוא בעקבות מעשים דרמטיים , אלא בעקבות מעשים קטנים ונטולי הדר , כמו דונם ועוד דונם , אקדח ועוד אקדח . המהפכן ואיש ההגנה העצמית מן הגולה שימשו כמודלים לאיש המגן הארץ ישראלי . מיתוס תל חי שהאדיר את הגבורה שאין לה סימני כוח חיצוניים היה לסמל המחנך של האתוס הדפנסיבי . במבני היסוד של האתוס עמדו הדימוי העצמי של היהודי כקורבן , הנובע מהאנלוגיה ליחסי יהודים גויים בגולה , וטיפוח האמונה שהתיישבותם של היהודים בארץ ישראל תוכל להתרחש בדרכי שלום . שירה של רחל לא שרתי ל...
אל הספר