התנועה הציונית הייתה חלוקה מראשיתה בשאלת יחסה לשימוש בכוח פיזי , ושאלת השימוש בכוח הייתה לאחד הנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת בוויכוח העקרוני בין ההוגים הציוניים על מהותו הלאומית של עם ישראל . מאפייניה המיוחדים של המורשת התרבותית היהודית לאורך הדורות , המשתקפים בפסוק " לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי " ( זכריה ד 6 ) תרמו לדיון בשאלות ההגנה על הטריטוריה הלאומית לכשתקום . למרות שהתנועה הציונית ראתה עצמה מלכתחילה כמי שמורדת בדימוי העצמי של היהודי הסולד מאלימות , נשמר בה משקע בעל עוצמה מן המנטאליות היהודית בת הדורות , אשר לא זו בלבד שלא ראתה את השימוש בכוח כתכונה יהודית , אלא גם ייחסה להתנזרות ממנו יתרון ערך מוסרי . ההתלבטויות בשאלת יחסה של התנועה הציונית לשימוש בכוח ביטאו את הרתיעה המסורתית של היהודי מן הכוח הפיזי לעומת השינוי הדרמטי שביקשה לחולל הציונות ביחסו של העם היהודי לשאלת הגבורה הפיזית ולהקרבה למען הלאום . ברוח המסה של אחד העם לא זה הדרך ! , המייחסת לעם היהודי עליונות מוסרית שממנה נובעת סלידה מכוחניות , כתב אנ - סקי כבר בשנת 1908 על האתנופואטיקה המאפיינת את היצירה העממית היהודית , וב...
אל הספר