באביב , 1942 לנוכח הסכנה של כיבוש ארץ ישראל בידי הנאצים , קיימה הנהגת היישוב שורה של דיונים והכנות לקדם את פני הרעה . בדיונים שהתקיימו בהנהלת הסוכנות , וכבר על רקע הידיעות המגיעות מאירופה על הליכתם של יהודים למוות , התבטאו גם שניים ממנהיגי הציונות הדתית . משה שפירא אמר : " אילו נאמר לנו כי פלישה לא " י פרושה השמדת כל הישוב – אז כמובן קידוש השם ] ... [ אבל אם יש אפשרות שניה של חיי גטו בארץ ישראל ] ... [ אסור לתת לואנדאלים פתחון פה להשמדת הישוב " . הרב מימון טען לעומתו : " הכבוד היהודי אינו רק שאלה של מוסר . יש שאלה של הגנה על כבוד ישראל ] ... [ כבוד היהודים מחייב להילחם ולא להתחבא במערות ולהתנהג כמוגי לב ] ... [ אסור לנו להשלים עם הגורל של עבדים ונרצעים " . הוויכוח הזה התקיים עוד טרם שנודע על " הפתרון הסופי " וכמובן לפני מרד גטו ורשה , כך שאין לדעת את יחסם של השניים למרד , אם כי אפשר לשער מהו . התבטאויות אלה ביטאו שתי גישות שלעתיד לבוא ינסרו בחללה של הציונות הדתית ולא ייתנו מנוח ללבבות . האם גבורה יהודית היא גבורת המלחמה , המסרבת לקבל גורל של עבדות נרצעת וחיי השפלה ומעדיפה מוות של כבוד ...
אל הספר