בעירנו גר כוהן כבן 87 שנים . לאחרונה כבדו רגליו , והוא אינו מסוגל לעמוד או ללכת . הוא הובא לבית הכנסת בכיסא גלגלים ובירך ברכת כוהנים בישיבה עם כל הכוהנים העומדים סביבו . מתפללים תלמידי חכמים ערערו על כך בטענה שבתלמוד ובפוסקים נאמר שברכת כוהנים חייבת להיאמר בעמידה בלבד . הכוהן היושב ( גם אם הישיבה היא באונס ) אינו יכול לברך עוד . הם ניסו לשכנע אותו ששינוי מצבו מפקיע את עמידתו לברכה , כשם שכל אדם בהשתנות מצבו מופקע מהרגלים רבים אחרים . היו שביקשו לערוך לו מסיבת פרישה כמו לכל אדם המסיים את עבודתו ופורש . אחרים ביקשו להקל יותר ולהתיר לו לברך מכיסאו את פסוקי הברכה אך ללא ברכת הכוהנים המקדימה את הברכה . הכוהן הזקן נפגע עמוקות ואמר כי אם אינו יכול לברך ברכת כוהנים בברכתה , לא יעלה כלל . המצב החמיר עד כדי כך שהוא נשאר מכונס בביתו וסירב להגיע לבית הכנסת במצב זה . משפחתו הגיעה אליי ונפשה בשאלתה : האם יש דרך הלכתית להתיר לאביהם וסבם לברך מכיסא הגלגלים את ישראל באהבה ? התשובה שלפניכם תהיה כתובה בשתי קומות : האחת , פרטית — לכוהן שלפנינו ; השנייה ( בסעיף ה להלן ) , ציבורית — ועוסקת בשאלה של מדיניות ...
אל הספר