מספר כללים מקובלים בהדפסת ספרי קודש הכוללים פרשנים . אחד מהם הוא , כי כאשר הפרשן מצטט ככותרת מספר מילים מהטקסט שהוא מפרש יסתיים הציטוט בנקודה , והוא נקרא דיבור המתחיל , או בקיצור ד״ה . דברי הפרשן עצמם , הנמצאים לאחר הדיבור המתחיל , נקראים " פירוש " , והם מסתיימים בנקודתיים . כלל זה קיים גם בהדפסת פירושו של רש״י לתלמוד . בכתבי יד אין אחידות בציון הנקודות : יש כתבי יד שאין בהם נקודות כל עיקר , ויש כאלה שיש בהם נקודות באופן חלקי ובאופנים שונים . גם בדפוסי התלמוד הקדומים שרר מצב מעין זה , אם כי דומה שיש שם אחידות חלקית , אבל רק בתלמודים שנדפסו במאה ה 18 יש כבר עקיבות . לאמור , שם נקבע באופן סופי שבסוף הדיבור המתחיל תהיה נקודה , ונקודתיים תהיינה בסוף הפירוש . בימינו נוסף שכלול , והוא שהדיבור המתחיל מודפס בחלק מהמהדורות באופן מודגש . ויש מהדורות כיום שהדגישו את הדיבור המתחיל , ואת הנקודה המירו בפסיק , ואת הנקודתיים המירו בנקודה , וכיוצא בזה . בנושא דיבור המתחיל בפירוש רש״י לתלמוד דן בעיקר ארנד . במאמר זה באתי להוסיף מעט על מה שכבר כתב , וכן אדון בנושאים שהוא לא נגע בהם , ועל הכול אוסיף גם א...
אל הספר