את השיעור הבא בשפה הגרמנית קיבלתי כמה שנים לאחר החופשה במנזר בנצרת , שאליו חזרנו עוד כמה פעמים בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים . אווירת העוינות בנצרת התפוגגה לאטה . אולי משום ששני הצדדים לא היו בטוחים אם מלחמת יום הכיפורים נגמרה עבורם בניצחון או בתבוסה . יום אחד נקראו שווסטר אידה ושווסטר אסתר לחזור לגרמניה ונעלמו מחיינו . אנחנו חדלנו מביקורינו במנזר . משנותינו הראשונות בבית הספר היינו משתתפים בטקסי יום השואה שנערכו מיד לאחר הישמע צפירת הדומייה והזיכרון המצמררת . הטקסים הללו גרמו לי סיוטים נוראים . התאמצתי מאוד לא להתרכז בסיפורים המבעיתים שנקראו בפנינו , והייתי מחפש תירוצים שונים להישאר באותו יום בבית . יום השואה היה היום היחיד בשנה שבו , מרצון , לא התקרבתי לטלוויזיה . מה שהוקרן שם , גם במסגרת התוכניות לילדים , הפחיד אותי . פעם אחת בלבד ראיתי סרט , על פי יומנה של אנה פרנק , וזה הספיק לי לזמן רב . לא רציתי כל קשר לשואה ולא ראיתי כל קשר בינה לביני , או בינה לבין האחיות החביבות במנזר בנצרת , פחיות ה " לבקוכן " הפריכות , ה " פראו אים שפיגל " הצבעוני ומשלוחי כלי המוזיקה עטופי הבולים הנחשקים ....
אל הספר