מה מאפשר ה ' אני ' האוניברסלי והרסיסי של נתן זך , החולש על השירה העברית , ומה הוא חוסם ? ה ' אני ' הזה אינו תובע התמקמות , וככזה הוא מחפה על אי התמקמות במקום , בזמן , בשפה , בעומקים של טקסטים ובסוגים של שפות . במילים אחרות , אחת ההשלכות הראשוניות של השענת ה ' אני ' האוניברסלי של זך על תפיסת זמן חמקמק היא טשטוש מוחלט של מרכיב המקום בשירה הזאת . זו שירה חסרת עמוד שדרה של מקום הנושא אותה . השיר משוטט חסר תביעה . מנותק במרחב . לא מחויב . גם מודוס ' האני הרזה ' מעולם לא התכוון אל ' אתה ' ממשי ; ה ' אתה ' , אם נוסח בכלל , לא היה אלא צורה מהורהרת של עוד פנייה אל העצמי — אצל זך ובכלל בשירה המצייתת למודוס זה . מודוס שירי זה יצר מעין מגלומניה של ה ' אני ' , הנוכחת כיום ברוב השדות הפואטיים של השירה העברית ; ומרוב שה ' אני ' מנופח ו ' שמן ' בשיר ה ' רזה ' כביכול — הוא מחמיץ לא רק את מה ששבע מדי אלא גם את הרזה והעני שמולו . שירת מחאה טובה , לעומת זאת , תמיד רואה לפניה ' אתה ' , ופונה אל נמען שאותו היא מפרקת ושממנו היא שואפת לבדל עצמה : " ואתם מבקשים שנאנח ברמזים / בעשן של סיגר / [ ... ] אתם עומדים ...
אל הספר