בשירת המחאה הישירה הנדירה שלו , ביטון רואה ' אתה ' , הוא פונה אל ' אתה ' אותו הוא מפרק וממנו הוא שואף לבדל את עצמו . וכך המעשה הפואטי יוצר ארגון מחודש של המציאות : " ואתם מבקשים שנאנח ברמזים / בעשן של סיגר / [ ... ] אתם עומדים במבוכה מול אנחה , / אך על מה היתה ההפיכה , / [ ... ] אתם שהטלתם אותנו בכל ההריסות / אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות / אך זאת עשו עמנו לפחות / עזבו אותנו לאנחות / אנחנו שברי חרוזים " . שתי זיקות בולטות אל האחר בשירת ארז ביטון : מצד אחד כמנוכר לחוויה המרכזית של ה ' אני ' הדובר וכעיוור אליה , ומצד אחר כמוחק אותה .
אל הספר