(1) ארז ביטון: פואטיקה של הגירה, מודוסים פואטיים ומודוסים של 'אני'

פתח דבר מאז כתיבת מאמרי " הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית " ( המאמר השני בפרק זה ) בשנת , 2006 חלה התעוררות ביצירתו של המשורר ארז ביטון . הוא עצמו אמר לי כמה פעמים שהרגיש כי נכנס לתרדמה עמוקה וכי מאמר זה שלי מיצב אותו מחדש . ואכן , דומה ששדה הבקורת הישראלית מתקשה מאוד להשתחרר מהאבחנה והפיצול בין ספרות הנחשבת כאוניברסלית או אקזיסטנציאליסטית ועונה על ערכים אסתטיים מוחלטים , ובין ספרות אתנית ' טובה ' ו ' אסתטית ' בסוגה . מהלכים נוספים בשדה הביקורת הספרותית המזרחית החתרנית , הנעזר לעתים בעמותות וולונטאריות ( כמו עמותת " אחותי " וקואליצית " ליבי במזרח " ) המהוות גיבוי לפעולת אומנים בודדים בשטח ובקידום דרישות קולקטיביות ממוסדות הגמוניים , הוסיפו ומיצבו את יצירתו של ביטון כמרכזית בשירה הישראלית ; כמו שתי האסופות של קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר , והגשת מועמדותו של ביטון לפרס ישראל על ידי קואליצית " ליבי במזרח " . זכייתו של ביטון בפרס ישראל לספרות ושירה עברית לשנת תשע " ה מהווה , עבור הקולקטיב שהמזרח הוא מוקד תודעתי עבורו , ביטוי עמוק למהפך תרבותי בישראל — הרבה מעבר לכל אישור הגמוני של יוצר...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד