אלפיים שנות גלות היו הגעגועים אל ארץ ישראל כמקום רחוק — לא נוכח מחד גיסא וכמרחב קדושה מאידך גיסא — עטופים בחלום של גאולה ובהילה של המדומיין . ארץ ישראל הייתה מרחב גאולה שמור , מרחב קדושה ; בין אם התבטאה מתוך השסע של הקדוש , החרב , שמביטים אליו מתוך הגולה הבנויה , ובין אם הפכה כלי לביטוי השסע הפנימי : " ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב " ( ר' יהודה הלוי ) . היה זה , ללא ספק , אחד הנושאים המרכזיים בפיוט , בעיקר אצל פייטני ספרד של שירת ימי הביניים ואצל הפייטנים במרחב ארצות המזרח בתקופה שעד לקום המדינה . מה התרחש במרחב הקדושה הזה עם שיבת ציון המודרנית ? דנתי בשאלת המתח בין המרחב הקונקרטי לסימבולי בהקשרים רבים של חקר המיסטיקה היהודית , ועתה אבקש ליישם אותה לגבי שאלת ארץ ישראל בפיוט והפיוט על ארץ ישראל . קשה לבודד את התשובה על כך , שכן הפיוט עצמו הוא תופעה ספרותית המבטאת געגוע לישראל כמחוז חפץ , שבמידה רבה קורסת במפגש של עולי ומשוררי ארצות המזרח עם המציאות בארץ הממשית והקונקרטית . איפה נחפש את נקודת ההמשך , או , מוטב , היכן נמקם את החתך ההשוואתי שבין היצירה בדורות המדינה , של שירים אל ציון ושירים ...
אל הספר