התשובה לשאלה האם יש משמעות לכך שהתזמורת האנדלוסית הקדימה לבנות את עצמה , ברורה : הקדמתה ( היחסית !) לפעול , בהשוואה להרכבים העולים בשנות האלפיים , תובן רק על רקע השוואה למאגר הגדול של הנגנים , המוזיקאים והפייטנים שעלו מעיראק . הם הקדימו להשתלב בממסד ונטמעו או נבלעו רובם ככולם בתזמורת רשות השידור . הם יצאו נשכרים מכך בטווח הקצר : משכורת , הישרדות כלכלית וכדומה , אך הפסידו בטווח הארוך : לא נוצר רצף של זיכרון קולקטיבי מתחייה , מתחדש , שיימסר הלאה ויאפשר את טיפוחו של דור צעיר . הם לא התמקדו בטיפוח התכנים היחודיים של המסורת המפוארת שבידם ובטרנספורמציות שלהם . בניגוד למוזיקאים יוצאי עיראק , הנגנים המרוקאים לא שולבו בתוך הממסד . סיפורם שוב מדגים כיצד הדרה יוצרת לעתים קרובות אפקט של השהייה זמנית , העשוי לעבוד — לפעמים — לטובת פריצה מחודשת וחזקה עם גרעין של עצמיות : דווקא הפריפריאליות התרבותית והממסדית עבדה כאן לטובת הקהילה המרוקאית . תיעוד השבר של נגני תזמורת רשות השידור מצוי בסרט צ ' לרי בגדד של הבמאי אייל חלפון . נגנים אלה הועמדו עם הפנים למדינות ערב כך , שבאופן פרדוקסאלי , רק מתוך ההתייחסות...
אל הספר