אינני מקבלת את קריאת התגר הפילוסופית של דרידה כי השיח שבעל פה הגמוני בעוד שיח הכתב חתרני , אלא במסגרת הקשרית , בכל דיון 53 בן דור , עיב , חשומה . היסטורי לגופו . אינני מחזיקה בהכללות פנומנולוגיות גורפות — כגון זו שמציע דרידה עצמו — וסבורה אני כי לעתים קרובות הכללות מסוג זה שבות ומגבות את ההגמוני , או מהוות בסיס לשכפול מעשה היצירה . אף שבהקשרים היסטוריים מוגדרים שימש הכתב לעתים קרובות כחתרני לעומת הקול , אין בכך כדי להוציא הקשרים אחרים בהם תרבות העבדים או המדוכאים נשענת על קול מול תרבות הכתב ההגמונית . בהקשר של העיר והקהילה כסביבה , אין כל ספק שהעיר כותבת והקהילה מדברת . דווקא הקנוני כותב , והמהגר מנסה לפתח שפת מעבר אל הכתב , בעודו שומר במגרות הזיכרון את המטען התרבותי העודף , את הידע שבעל פה . הקול פורץ , מערער , פורם את הכתב , מתייחס לאזורי התרבות הפריפריאליים , מפוצץ ומתסיס . לפריצה של המוזיקה ( לענייננו : ה ' קול ' ) בשנות ה ' 70 קדמה ההתרחשות התרבותית של השהייה בחממה של התרבות שבעל פה : מסיבות , חפלות , חתונות , שם השירים היו כבר מעוצבים כידע בעל פה ( יש להעיר , כי בשכבות המצוקה ה...
אל הספר