רגע ההגעה למרכז הוא רגע מסוכן של סיפיות ( לימינאליות ); היוצר המהגר מגיע עם אורך נשימה שמושפע מאד מהזעזוע של עצם השינוי , הצבע , הגוון , החידוש . זהו רגע כריזמטי של ניעות . אם המהגר מתקבל , נוצר מערך יחסים חדש בינו לבין החברה החדשה , הכולל הפעם אינטראקציה מחודשת בין כריזמה למיסוד . כאן קיימות שתי אפשרויות מרכזיות . אם נעמיד את הדברים בצורה דיכוטומית , נוכל לומר כי המתח בין מחיקה וזיכרון , המתקיים בין העיר לפריפריה , מתחיל להתקיים בזהותו וביצירתו של האמן המגיע מן השוליים למרכז ; כך , הוא עצמו הופך להיות מגרש המשחקים של מגוון מתיחויות דקות בין שכחה וזיכרון , בין מרכיבי זהות אתנית לאוניברסאלית . תהליך המרכוז , שהוא מניה וביה תהליך מחיקה או הדחקה , מביא להתבייתות בסביבה של הקוד הלגיטימי , ונוצר מרחב של ביטחון . אלה מאפשרים את חשיפת הזיכרון בכמויות מדודות . במילים אחרות , דווקא כשהמהגר משלים את תהליך ההתבייתות במרכז וחש ' בנוח ' , הוא נזכר להזכיר לאחרים שהוא מהגר . הוא מעבד את ההגירה עבור עצמו , היא הופכת לנושא מודע ומטופל באובססיביות רבה יותר מאשר מסע ההגירה אל המרכז התרבותי : נוצר ארגון ...
אל הספר