דומה כי כל מי שגדל על ברכי הפרשנות המדרשית של " אלו ואלו דברי אלוקים חיים " , שואל ( או חייב לשאול ) את עצמו מדי פעם מדוע עמלו מנסחי הגדת פסח לעצב את סיפור יציאת מצרים כחוויית טראומה לאומית , כסכנת " כליה שואתית" ממשית , ממנה ניצלו רק בזכות " היד החזקה " של הקב " ה . מתוך דבקות במסורת ה " שבעים פנים בתורה " המחייבת לחשוף גם את גרסת ה " איפכא מסתברא " ( קריאת טקסט נרטיבי המעלה פרשנות הפוכה למסורת הצגתה המקובלת ) , אציע קריאה חדשה להגדה המוכרת לכל . הקריאה שאציע מניחה שבעיני מנסחי ההגדה , חיוב קריאתה בא להדגיש שהסכנה האמיתית לא הייתה הסבל והעינויים הקשים מנשוא , אלא להפך : החיים במצרים היו מפתים וטובים מדי , וההכרח להוציא את בני ישראל ממצרים נבע דווקא מהסכנה שיפנימו את " מוסר העבדים " של אהבת השליטים . עלי לדייק : הקריאה החדשה אינה באה להמעיט או לערער על עצם הצורך בגירוש הישראלים ביד חזקה מארץ זו . אדרבא , כהמשך לדרוש המפורסם על הפסוק " וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים " ( שמות יג , יח ) ניתן לומר שסכנת ההתבוללות שריחפה מעל עם ישראל הייתה גדולה אף יותר מהסבל הפיזי שנגרם להם בעטיה של העבדו...
אל הספר