השנה מלאו עשר שנים לסיום החפירה בהל מקנה עקררך רק עתה התפניתי להביט לאחור ולסכם את עיסוקי בארכיאולוגיה . באתי למקום שנועד להקמת הקיבוץ , שנחשב אז לנידח והיום ל " מקום טרב באמצע הארץ '' , רצוני היה '' לבנות ולהיבנות / לבנות קיבוץ המושתת על שיתוף בין אנשים , ולהיבנות אישית , להרחיב אופקים ולתרום לחברה החדשה המתהווה , נתון בשאיפות אלה , חזיתי במראות החורבן שבעקבות המלחמה . לא חשתי אשמה אלא מועקה . לא יכולתי להתעלם מגורלם המר של קודמינו על האדמה הזאת . דבריו של נתן אלתרמן עמדו לנגד עיני : כי צדיק בדינו ה ^ לח , אך תמיד , בעברו שרתת , 1 הוא מש » יה כמר ט ^ ם מלח , ^ ורנ למעת החפים מחקזא . ( בדרך נא אמון , שירי מכרת מצרים ) , הכפרים הנטושים היו ביטוי לחיי הפלאחים . לא הייתי צריך לחפור כדי לגלות את השרידים - , הם התגוללו לרגלי , הייתי מודע למצבם של המנוצחים , אולי מפני שבילדותי היכרתי אישית ערבים שהיו בקשרי עבודה עם אבי , במאורעות 936 ו , כילד , פחדתי מראש הכנופיה אבו גיילדה , אך ראיתי מקרוב את האדרן בוטרךס , אדם נעים הליכות , שהשכיר לנו דירה בביתו ברחוב השומר בחיפה . למפגש עם הכפרים הנטושים ...
אל הספר