לתעשיית הטקסטיל היה מאז ומעולם דימוי נשי . אריגה , רקמה ותפירה תפסו משכבר הימים מקום מרכזי במכלול תפקידיהן המסורתיים של נשים . בכלכלה הפמיניסטית בת זמננו העבודות האלו מקבלות ערך כאשר הן מוצגות כאומנות אתנית , לשם קידום עסקים קטנים בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות או במסגרות של העצמה נשית המופעלות בידי ארגונים פמיניסטיים . אולם נחזיר את עצמנו לעבר , למהפכה התעשייתית שפתחה את אולמות הייצור ההמוני לנשים , ושהכלכלה התאגידית במציאות הפוסט מודרנית מעתיקה אותם לכל מקום בעולם שמציע התעלמות מזכויות עובדים ועובדות . תעשיית הטקסטיל היא זו שמעסיקה בעולם השלישי כוח עבודה נשי ברובו , והיא זו שמפרנסת במדינות המפותחות את תעשיית האופנה וההלבשה . פניה היותר מוכרות והיותר מורווחות של התעשייה הן הדוגמניות דקיקות הגזרה , מעצבות העל וקובעות הטעם האופנתי . פניה המוצנעות שייכות לתופרות ולאורגות , לזבניות ולכלל העובדות בענף שמתאפיין בחוסר ביטחון תעסוקתי וברמות שכר נמוכות . את הפנים של צרכני וצרכניות המוצרים היוצאים משערי סדנאות היזע אל חנויות ואתרי המותגים אין צורך להציג . הרי הם הפנים שלנו , נשים וגברים שנהנים...
אל הספר