בפרק הסיכום אני מבקש לנסח מחדש את המתח האידאולוגי שבין מרחב גאוגרפי קונקרטי , שהיה מרחב עירוני בתהליכי תיעוש , ובין מרחב חקלאי אוטופי שאופיין בשיבה אל האדמה . חגיגות הפורים בתל אביב תוארו ונותחו כאן באופן הממחיש כי מה שמקובל לעתים לראות בו את השקפת העולם הציונית אינו אלא קבלה מאליה של השקפת העולם האידאולוגית הציונית במובנה הדוקטרינרי הצר , הממדר את חיי העיר , ומעמיד בעיה באשר לנוכחותם באידאולוגיה הציונית , הנתפסת כעניין מוזר הטעון הסבר – הנעשה בדרך כלל באמצעות רדוקציה לאינטרס או למצוקה . אמנם אין להתכחש לכוחה התרבותי של הדוקטרינה האנטי עירונית ( שבא לידי ביטוי , למשל , בכך שהמוסדות הציוניים לא הקימו ערים חדשות במשך תקופת המנדט ) , אבל ניתוח פרקטיקות התרבות הציוניות ממחיש את היות האידאולוגיה הציונית צורת חיים רב קולית הרבה יותר ממה שמצטייר בתמונה העולה מן הרובד ההגותי הפוליטי הדוקטרינרי הרגיל . בפרק זה אבקש לנסח את עיקרי האידאולוגיה הציונית העירונית כפי שנחשפה כאן באמצעות חגיגות הפורים , שבהן אני מציע לראות צוהר לאידאולוגיה זו , שלא זכתה לניסוחים אידאולוגיים מפורשים יותר . מהי תכלית ה...
אל הספר