בחרתי לייחד מקום רב לטקסט של אלדמע כטקסט המחדד את המתח סביב המאמץ הרב שהושקע ביצירת קווי השבר בהבניית הזהות הציונית ובניסיון לגשר עליהם . עם זאת , יש לומר שאין לראות בו מאפיין של שיח המסורת בן הזמן : ראשית , זיכרונותיו של אלדמע לא פורסמו , ובדרך כלל נטה הזיכרון הקולקטיבי של בני הזמן לראות את נקודת הראשית של התהלוכות והקרנבל בתחילת שנות העשרים , כמו נקודת הראשית של הנשפים . שנית , כאמור , תפיסת הזמן הרגילה הייתה התפיסה הפרוגרסיבית הליניארית , שלא באה לידי ביטוי בזיכרונותיו של אלדמע , הספוגים בנעימה נוסטלגית , היות והם נכתבו כבר לאחר . 1936 בזמן חגיגתן , הוגדרו חגיגות הפורים תמיד כמסורת , ובדרך כלל רווחה הדעה " שמורשת העבר היא לנו לחוג בתל אביב את פורים ברוב פאר , בתפארת מסורתית יהודית וחילונית כאחת " . התפיסה הליניארית זוהתה לחלוטין עם התקדמותו של תהליך העיור . כך , למשל , נכתב בעיתון לקראת חג הפורים של 1934 כי " התכנית ממשיכה במנהגי העיר שנצטברו 14 שנה ומוסיפה חלקים ומנהגים נוספים " . הצבר הידע שיצר את המסורת המומצאת התייחס ל " מנהגי העיר " , כלומר להתקדמות הציוויליזציה של העיר . היה ...
אל הספר