אחד הקשיים שמעמיד הניסיון לתת ביטוי לנקודת מבטם של עולי הרגל , הוא שרובם המכריע של תיאורי החגיגות – ובכלל זה חוויות פיקטיביות של בני הפריפריה , כפי שנראה בהמשך – נמסרים לנו מפי תל אביבים , שכן מרבית אנשי העט למיניהם התגוררו בעיר ולא חוו את המסע על בשרם . כך , למשל , הודיע ברוך אגדתי : " כל הנוסעים לימי החג לתל אביב מתבקשים להתחפש בתלבשות ובמסכות בבתיהם ולנסוע בהילולא וחנגא לתל אביב " . אגדתי ביקש מן העולים לרגל להיכנס לאווירה עוד בבתיהם ובמהלך המסע , ובכך המחיש את אופיו הצלייני הרצוי של המסע , עם אופייה הספונטני של התרבות העממית , על פי תפיסתו . אבל נראה שרק מעטים בלבד נהגו כבקשתו . מן הבחינה הזאת , יש עניין רב בתיאוריו של ישעיהו קרניאל , שכתב במשך כעשור את הפינה הסטירית " עזמות " בעיתון הירושלמי דאר היום . פעמים רבות נכתבו תיאוריו על קרנבל הפורים כמעין יומן מסע לתל אביב . וכך נפתחה אחת הרשימות על חג הפורים : " שלושה מיני הלולא ישנם בא " י . הילולא דרשב " י במירון , הילולא דר' מאיר בעל הנס בטבריה , וגדולה מכולן , הילולא דר ' מאיר בלי נס בתל אביב " . עם מתן הדעת על אופייה החילוני של החג...
אל הספר