בקרב האינטלקטואלים הבולטים של התקופה רווחה הדעה שעם " נורמלי " צריך לפתח מסורות משלו . תפיסה זו נבעה מהערכה עמוקה שרחשו הללו לתפקידה הפוליטי של תרבות החגיגה ומן הראייה בהמצאת המסורת חלק חשוב מן ההנדסה התרבותית – אשר על כן עליה להיעשות בידי מומחים , משני סוגים : ראשית , מומחים דיסציפלינריים בתחום הביצוע התרבותי , כמו אמנים , אנשי עט , אנשי כספים ועסקנים שתחום מומחיותם נחשב הכרחי ליצירת המסורת . כך , למשל , היו אנשי תאטרון " המטאטא " , " שחבריו מוסמכים כבעלי אמצאות בשעשועי הקהל " . כן היו דרושים מומחים מיוחדים בתחום הפרשני , שביכולתם לפתח את הדיאלוג הפרשני של המסורת המומצאת הקטנה עם מסורות גדולות . שיח המומחים התקיים אגב היזון חוזר עם שיח המסורת , וממציאי המסורות נחשבו גם למומחים להנדסה תרבותית ככלל . בקרב מלומדים אלו בלטו חוקרי הפולקלור היהודי , כמו שמחה אסף , ובעיקר יום טוב לוינסקי , שמיקמו את המסורת המומצאת של חגיגות הפורים בתל אביב על הרצף של המסורת הפולקלורית היהודית הגדולה . שיח המסורת יצר את ההבדל בין נשף ריקודים סתמי , שאותו יכול לארגן כל יזם תרבות , כמו מנהל בית קפה וכו ' , ובין...
אל הספר