הביקור בנשפים היה , כאמור , חוויה אורבנית , קוסמופוליטית ונהנתנית , כשמקורם העיקרי של תוכני הנשפים היה בידור ההמונים המערבי בעל הנטייה לכאורה לטשטש הבדלים אתניים , דתיים ולאומיים ; ועם זאת היו , כאמור , הנשפים גם אתר הבניית זהות לאומית , כלומר פרקטיקה של דת אזרחית . כאן ייסקרו מנגנוני התרבות שאפשרו והתנו הבניה זו . לפי הטענה שתיפרס בפרק זה , המנגנון המרכזי שקישר בין בידור ההמונים ובין האידאולוגיה הלאומית – והוא המצדיק את הכללתם בדת האזרחית הציונית – היה שיח המסורת סביב הנשפים . חלק חשוב מהבניית הזהות בנשפים בוצע באמצעות המושג " מסורת " . בשגרת הלשון , אין מושג רחוק מן התרבות שתוארה עד כה יותר מן המושג " מסורת " . מתוך הרגל מחשבתי נפוץ במחשבה החברתית מיוחסות למושג זה קונוטציות של קדושה , הבדלה והבחנה , והוא נתפס כגורם פוליטי שמרני ומקבע . כיצד ניתן לקשר מושג זה לתרבות המעמידה במרכזה את המושג " המון " , המטשטשת הבחנות בין קודש לחול , ההופכת כל דבר – כולל המסורת הגדולה עצמה – לסחורה , והמקדשת אך ורק את בר החלוף ? תהיה זו מבוססת על הבנה שטחית ומוטעית של המושג " מסורת " כניגודה של המודרניות...
אל הספר