בטקסטים המכוננים של ההגות היהודית לדורותיה עולות שתי תפיסות מנוגדות : האחת דוגלת בהתבודדות האדם ובהתכנסותו פנימה כדי להשיג את השלמות האנושית . על פי תפיסה זו , הקיום החברתי הוא בבחינת מחסום בפני ההתעלות המיוחלת והשגת האמתות . החברה , על כל נימוסיה ומוסדותיה המלאכותיים , מרחיקה את היחיד ממימוש עצמי . השלמות ברוח זו תובעת התמסרות טוטלית למטרה , ועיסוק בחיי חברה אינו אלא היסח דעת גורלי . השגת השלמות היא התעלות וזיכוך פנימי שאינו מותיר מקום לעשייה בעלת ערך מחוץ לסיפוק צורכי האני . תפיסה זו רווחת בזרמים המיסטיים או הקונטמפלטיביים ובאלה אשר קידשו את אורח החיים הסגפני כדוגמת יורדי המרכבה , חסידי אשכנז או מבקשי מצבי דבקות למיניהם . המדד לבחינת היחס של היחיד לחיי חברה לקוח מן השיח הדתי – מוסרי ומשיח המימוש העצמי . רגעי השיא של החיים הדתיים מושגים מתוך הקיום בצל הבדידות ומתוך התעלמות מן העולם הסובב . צרכיו החומריים והרגשיים של האדם מחייבים קשר לחיי חברה , אך חיים אלה אינם רלוונטיים מן הבחינה הדתית . הדוגלים בתפיסות אלו מתרחקים לרוב מן האקטיביזם החברתי או הפוליטי , שכן אלה אינם מבשרים שום בשורה ר...
אל הספר