נושא ההופעה הולך ונפרש להיבטים חדשים . ובבואו לדבר על החסידים הראשונים של העיר ועל בניהם ( ״משקיעה לזריחה״ , ״בנים אשר נולדו להם״ ) , עושה עגנון מהלך דו שלבי : תחילה , בתארו את ה״אבות״ , הוא מפריד בין המישור הגופני למישור הציבורי של הופעה ; הפרדה זו מלווה בהנמכה ודלגיטימציה לפחות בעיני הקהילה אם לא בעיני המספר עצמו ; לאחר מכן שני המישורים מתאחדים שוב בדמויות ה״בנים״ , אלא שאיחוד מחודש זה מואר באור אבסורדי וטרגי . התוצאה של המהלך הזה – תפיסת ההופעה כפרדוקס : ההופעה שמאחדת ציבוריות וגופניות לאחר הפרדתן ( אובדן הנאיביות והאוטומטיות של האחדות הראשונית ) הופכת למחזה האבסורד – ציני ונשגב , מושחת ומוסרי – שמאיין את משמעותן של הגופניות והציבוריות כאחת . נבחן את המהלך הזה שלב אחרי שלב . המספר מתאר מנהגים שהחסידים ״חידשו מדעתם . ולא בצרכי שמיים בלבד , אלא אף בגוף ובמלבושים ובשאר כמה דברים . היו טובלים בכל יום ואפילו בשבת ובשבת היו לובשים בגדי לבן והיו מנענעים עצמם בתפילתם ומטפחים בידיהם ומטיחים ראשם בכותל כדי לגרש מחשבות זרות״ ( . ( 157 – 156 עד כאן המישור הגופני של הופעה . והנה תיאור המישור הצ...
אל הספר