בסיפורו על אחד הגבאים של בוטשאטש ״ר׳ צבי מגזע צבי״ עגנון מצהיר : ״אגלה ולא אכסה״ ( , ( 129 הוא מצביע על הזדמנות פז לדבר אל קוראיו בכנות . לפנינו כנות מוצהרת אך בלתי מתקבלת . עגנון בונה הדמיית כנות ואף דואג לחשוף את תחבולת ההדמיה במין מעשה כנות מדרגה גבוהה יותר . כאמור , הכנות אמורה להופיע כסטייה מנורמה דיסקורסיבית , טרנסגרסיה , פריצת טאבו . ספק אם אחרי מאתיים שנות ספרות ההשכלה , על הביקורת והסטירה הנוקבת שלה על חיי העיירה , עגנון באמת ניסה להרשים את הקורא בכנותו כשהוא חושף את תחלואיה של קהילת בוטשאטש . לא מרשימה אותנו גם הסתירה המדומה בין כוונת המחבר , לכאורה , להעמיד גל עד לעיירת מולדתו לבין המגמה הביקורתית בספר . אין עגנון מבקש להעמיד גל עד : גל עד הוא אילם ומולו אין לנו גם אלא להישאר אילמים . לא , עגנון מבקש לדבר , לשוחח – על מנת לשנות ולשכנע . לא הנצחה הוא מבקש אלא שיח . הנצחה אינה סובלת דו משמעות . לעומתה , שיח הוא תמיד משחק . לכן חוששני שחוקרי עיר ומלואה ובהם שולמית אלמוג קיבלו מהר מדיי את הצהרת המספר ״אגלה ולא אכסה״ כביטוי של כנות . לא לקבלה מצפה עגנון כי אם להצטרפות למשחק . כמו...
אל הספר