״כסא של אליהו״

מה ראה עגנון לבנות את השיח שלו בסתירה מוחלטת לאותה הנורמה שהוא משתדל להטיף ? ריבוי הכוונות , ריבוי הזהויות , עמימות המטרות – הלוא הם מהמאפיינים הידועים של הכתיבה העגנונית , וכבר נזכרו לעיל בחיבור הזה , שלא לדבר על דברנותו המפורסמת של המספר העגנוני הטיפוסי . הרהורים ארוכים רבי מלל החוזרים על עצמם על עליונותה ועדיפותה של מילת התורה , כגון אלה ב״המשל והנמשל״ ( , ( 449 נראים למצער בלתי כנים , שלא לומר ציניים . או אולי ההפך הוא הנכון : הסופר ראה עצמו מעין נביא , וכתיבתו – שליחות קודש . או , שלא להגיע לידי גוזמה יתרה , אפשר אולי לומר שראה את עצמו כשותף של נביא . מצב מוזר ומעניין זה של שותפות לנביא מתאר עגנון בסיפור ״כסא של אליהו״ . הוא מספר על זקן אחד , ״שכל אב שהיה לו בן לימול היה מחזר אחריו לעשותו סנדקו , שאמרו עליו שמלאך הברית אוהב לשבת עמו בקתדרא . מפיו של אותו זקן לא שמעו אבל ראו שכשהיו מושיבים אותו על כסא של אליהו היה מצטמצם והולך וידעו שמתכוון הוא להרחיב לו לאליהו את מקומו״ ( . ( 23 במיתוס יפה זה יש כדי לשמש דוגמה פרדיגמטית , מודל ממש , של תפיסתו של עגנון את היחס בין כתב קודש וכתיבתו ...  אל הספר