״חילוף צרה בצרה״

מטרתה של רטוריקה קהילתית , אדריכלית ולא אדריכלית , היא לבנות בית – מטפורי ולא מטפורי , ליצור ״מעוז ומחסה״ ( 15 ) עבור יחידים וקבוצות שמוכנים להשתלב בהייררכיה של הקהילה . הציות להייררכיה הוא מחירו של הביטחון שהקהילה מספקת לחבריה , בצורה של מין פאודליזם קהילתי . כאן אולי המקום לומר כמה מילים על רטוריקה כמערכת של ביטחון . תקשורת על פי הגדרתה היא כמעט מערכת הייררכית . בכל אמצעיה היא מנסה להיאבק בכאוס , בסתמיות , אבל בתרבות העירונית , האנטרופיה של ״כולם מדברים עם כולם , בכל נושא ובכל צורה״ מאיימת להחזירה , באופן פרדוקסלי , לשתיקה מוחלטת נוכח חופש ההבעה המוחלט . ריצ׳רד סנט תיאר בפרוטרוט , כיצד הפתיחות והשוויוניות העירוניות מובילות לניכור , לבידוד ולחשדנות . ככל שגדל השוויון בין חברי הקהילה העירונית , כך הולכת וקטנה היכולת של כל אחד מהם להביע את עצמו ולהבין את הזולת בצורה מהימנה וודאית . המחוות ה״תאטרוניות״ , הבגדים ההיירוגליפיים והדיבור המסוגנן , שהיו כשלעצמם קודים רבי הבעה בטוחה וקבועה , הוחלפו בהנפות ידיים ספונטניות , ולכן אחידות , בבגדים אילמים , כאלה שלא אומרים דבר על בעליהם , ובלשון סתמ...  אל הספר