כל ההתפתחויות הספציפיות של תאוריית הרטוריקה ושל תאוריית הכנות בפרקים הקודמים מובילות למסקנה כללית מרכזית אחת : כנות היא פיגורה של רטוריקה תרבותית ; ומצד אחר , רטוריקה מתפקדת כמנגנון של מה שאנו יכולים לכנות עבודת הכנות התרבותית , שייעודה העברת ידע אישיותי , כלומר העברת ידע תרבותי כזו שמכוננת אישיות . במילים אחרות , רטוריקה וכנות נפגשות ומתאחדות בכינונה של זהות . האסטרטגיה המרכזית של מחקרנו דורשת כעת מעבר מדגם ההסבר לדגם ההבנה בפרוצדורה של חשיפת שיעורי הרטוריקה בטקסט . לשם כך אנו שבים לבעיית הכנות בשיח הנס אצל עגנון . מאחר שהדיכוטומיה של פלא ( כנות ) ופעלול ( רטוריקה ) אינה תקפה עוד , הדיון מוביל למידול דינמי ופתוח יותר , ובה בעת גם מדויק יותר . אם האנליטיקה של רטוריקת הכנות מגלה , כפי שראינו בפרקים הקודמים , את האופי המשולש – מטפורי מיתופואי מימטי – של הכנות , החשיבה האנתרופולוגית , ובפרט החשיבה האנתרופולוגית הגנרטיבית בעקבות אריק גנס , ביישומה הספרותי חושפת את מקומה של כנות ברטוריקה הקהילתית ( בפרט אצל עגנון ) . המודל של רטוריקה כעבודה ליישוב סכסוכים נרטיביים מיתופואיים הינו לא רק יישו...
אל הספר