נס ואישיות

אם נס הוא מימוש תכליתה הטרנסצנדנטלית של האישיות בהיסטוריה האמפירית , אזי לשכנע ב״נסיותו״ של הנס פירושו לשכנע בכך שבדיבור הנתון אכן מתרחש אירוע המימוש הזה ; לא מיוצג , לא מתואר , לא מסומל וכד׳ , אלא מתרחש בפועל , בכך שהדיבור מתהווה כמיתופואסיס . בספרות , הדיבור הוא אותה ההיסטוריה האמפירית שבה מתממשת תכליתה של האישיות הנרטיבית , המדוברת . התכלית הטרנסצנדנטלית שלה ״פשוט״ נפתחת לשומע , או כפי שתיארנו זאת לעיל במושגים של היידגר , היא ניצבת באי סגירותה הזוהרת , כמו אמת . האי סגירות הזאת היא הכנות והיא הנס . מהי הרטוריקה של אי סגירות זאת ? כיצד הדובר משכנע את שומעיו , שבדיבור שלו מתממשת האישיות ? מעשה רטורי מורכב זה דורש דיון מיוחד . נקח לדוגמה את הסיפור ״עד עולם״ של עגנון . הסיפור כולו הוא מעשה רטורי אחד גדול שמטרתו לשכנע את הקורא שכניסתו של עדיאל עמזה לבית מצורעים אינה אלא מימוש תכליתו הטרנסצנדנטלית . במהלך הסיפור נבנית אישיותו הייחודית של עדיאל שחי את חייו בשיטוטיו ההזויים בעיר הקדומה גומלידתא , שאת תולדותיה הוא ספק חוקר ספק ממציא . בתחילת הסיפור מוצג עדיאל כמי שתודעתו , תודעת ההיסטוריון ,...  אל הספר