בתחילת שנות השישים חלה תפנית בתפיסת בתי הכלא ובאופי השיח הקרימינולוגי על אודותיהם . השינוי התרחש נוכח מחקרים רבים אשר הראו כי תוכניות הטיפול השונות אינן משפיעות באופן משמעותי על מניעת עבריינות עתידית ( שוהם ועמיתיו , . ( 2009 עם הזמן התגבשה הערכה שבתי הכלא אינם מיטיבים או משקמים את האסיר כפי שטענו מקדמי המודל הרפואי והשיקומי , אלא משחיתים ומדרדרים אותו עמוק יותר למעגל העבריינות . התפתחה תפיסה כי בתי הכלא אינם מוסדות המאפשרים טיפול וריפוי של עבריינים , התייחסות שינקה מהמודל הרפואי ומהאנלוגיה לבתי חולים , אלא מהווים בעיקר בתי ספר לעבריינות . תובנה זו צמחה מתוך שתי התפתחויות בכתיבה הביקורתית על מוסד הכלא : הראשונה היא פריחת המתודולוגיה המחקרית של מחקרי שטח וראיונות עומק עם עוברי חוק – מתודולוגיה שהביאה חוקרים להיכנס לתוך בתי כלא ובתי חולים פסיכיאטריים ולבסס תובנות על ראיונות עם חוסים ועל תצפיות משתתפות . ההתפתחות השנייה היא ביטוי ספקנות וחשש מפני כוח שלטוני עודף , אשר אפיינו את הכתיבה האקדמית לאחר מלחמת העולם השנייה ( . ( Liebling & Maruna , 2005 תת - תרבות אסירים הסוציולוג דונלד קלמר ערך...
אל הספר