בעיית המים

עם תום מלחמת הקוממיות ועם הגעתם של החברים החדשים , נתגלעו בקיבוץ בעיות חדשות . היינו כ 80 חברים , היה צריך למצוא עבודה לכולם , ולא היה זה דבר של מה בכך . המעבר מהמצפה ליישוב של ממש נראה מאוד רחוק . מי הבאר המליחים שימשו אותנו לכל הצרכים . התרגלנו לסבון ללא קצף , וגם לא הרגשנו ערד בטעמם המוזר של המים . בביקורינו הקצרים בצפון מי הברז שם היר תפלים לטעמנו , וטעמם היה כשל מים מזוקקים כמעבדות . אחדים מחברינו הגדילו לעשות , ובהגך להוסיף מעט מלח למשקאות ממים שפירים . כשבאו אורחים , השתעשענו בכך שהגשנו להם מים , או תה , ועקבנו אחר העוויתות על פניהם . הבעות אלו תמיד עוררו בנו צחוק . במים אלה המשכנו לגדל ירקות , והשאריות הספיקו בקושי להשקיית המטע . מהמחנה בראשון לציון שפורק הבאנו כאמור , ארבע או חמש פרות וכ 00 ל תרנגולות , שאחותי חנה טיפלה בהן . לפיכך היו לנו ירקות , חלב וביצים לצרכינו . היו לנו גם טרקטור ומשאית שעבדו מחוץ לקיבוץ , והיו מקור ההכנסה היחיד שלנו . חיכינו בכיליון עיניים לשיטפון בוואדי כדי להציף את הבריכות ולזרוע קצת שחת לפרות , לפרדות ולסוסים , אולם באותה שנה ( 1951 ) הטבע לא האיר ...  אל הספר
הוצאת ספרים אריאל