בנובמבר ז 94 ו עלינו בחיפה על מסילת הרכבת הצרה שקישרה את ארץ ישראל המנדטורית עם דמשק , שהיתה אז תחת שלטון המנדט הצרפתי . היא חצתה את עמק יזרעאל , עברה בסמוך לגבול בבית שאן , וירדה לעמק הירדן . שירתנו התמזגה עם נשיפה הקטר . תחנת הרכבת של אשדרת יעקב לא היתה אלא שלט ענק בשדה פתוח , נטרל כל מבנה , ועליו היה כתוב באותיות גדולות : ' ' DALHAMIA ( השם הערבי של האדמות ) . ירדנו מהקרון המרופט והאזנו לציוץ האיפורים . לפנינו ניצבה שדרת זיתים , ומעבר לה תמרים משגשגים והגנים של אשרות . הרושם הראשון היה של מקום מטופח ומקסים . לא לשררא כתבה רחל המשוררת : " שם הרי גולן , הושט היד וגע בם ,.. / כשהיא מתארת את המראה הנפלא שהצטייר לנו בין העצים , ואת מטעי הבננות מעבר לגדרות התיל . נהר הירמוך זרם מבקעה עמוקה המפרידה את הגולן מהגלעד - כיום היינו אומרים : המבדיל בין סוריה לירדן ונשפך לנהר הירדן . הכול היה חדש , נקי ומצוחצח . הסדר והניקיון בקיבוץ היו מופתיים , ולא נראו על הארץ בדל סיגריה אר קליפת תפח . זאת , בניגוד לגבעת בתר , קיבוץ שהסדר לא היה אחד ממאפייניו הבולטים . אגב , חלוצי אשרות עלו על הקרקע רק שש שנים...
אל הספר