נכנסנו לחדר האוכל של גבעת ברנר דרך דלת עדרית . היינו עייפים , אך שמחים ומלאי סקרנות . המקום נראה יותר כסככת מהגרים מאשר חדר אוכל ; צריף עץ ענק , בעל תקרה נמוכה מארד , ובר למעלה ממאתיים איש שרעשר , שרר רדיברר בקרל רגם ... אכלו , כאשר נכנסנו , הופנו אליבו לרגע כל המבטים , והרחשים פחתו , אך מיד התחדשו , ציפר לנו ! היינו מעונבים ולבושים בהידור , כניגוד מוזר לסרבלי העבודה ומכנסי החאקי שנראר בארלם . הנשים לא היו מאופרות , ונראו כפועלות בית הרושת בהפסקה . מרוב עייפות לא נתנו את דעתנו לזרות לבושנו , בירכנו את האנשים כשאנו מנופפים בכובעינו הבורגניים , יוצאי איטליה האחרים באו לקראתנו ( הוותיקים - אנצו סרני ונינו הירש שכבר עלו זמן רב קודם לק , והאחרים , שהקדימו אותנו בשנה ) . הם קיבלו אותנו בחמימות , שמחים להגדלת מספר דוברי האיטלקית בקיבוץ . היינו צעירים מהם , והם הרגישו כסנדקים שלנו , התיישבנו ליד שולחן פינתי כדי לערוך היכרות , אף שאלה וגם אלה ידעו את מי יפגשו . בהתאם לנורמות של עליית הנוער , היינו אמורים לגור בחדרים בנויים , יחד עם קבוצת נערים פליטים מגרמניה , שהגיעו חמישה חודשים לפנינו , אלא ש...
אל הספר