"ילדי המזרח התיכון": תמורות בהוראת הערבית בישראל משנות השמונים ואילך

דנה אלעזר -הלוי מבוא מדיניותן הלשונית של מדינות – בייחוד כאלה שבהן נוהגות שתי לשונות או יותר , דוגמת קנדה ושווייץ , או מדינות שבהן אוכלוסיות גדולות של מהגרים – היא אבן בוחן ממדרגה ראשונה לבחינת אידאולוגיות לאומיות ועמדות בנוגע לקונפליקטים בין - תרבותיים ובין - לשוניים . מדיניות לשונית מתבטאת במישורים רבים במרחב הציבורי המופשט והקונקרטי , מסוגיות של חקיקה ועד לפרקטיקות של שילוט דרכים , אך דומה שאחד מביטוייה המובהקים הוא האופן שבו נלמדת השפה ה " בעייתית " – שפת המיעוט , או השפה שמעוררת שאלות בקרב קובעי המדיניות הלשונית ונמעניה – במערכת החינוך . בישראל , שפת המיעוט , זו שמציפה אל פני השטח שאלות לאומיות הן במערכת החינוך הן מחוצה לה , היא ערבית . שפה זו , שמעמדה המורכב ידוע – מצד אחד שפה רשמית בישראל ושפתם של כ - % 20 מתושביה ( הראל - שלו , Amara , ; 2005 , ( 2001 ומן הצד האחר שפתן של מדינות המזרח התיכון , שעם רובן נמצאת ישראל במצב של סכסוך – נלמדה בבתי הספר העבריים בארץ כבר מראשיתה של מערכת החינוך ביישוב היהודי , עוד לפני קום המדינה . ההתייחסות הדואלית אל הערבית כאל " שפת השכן " ו " שפת הא...  אל הספר