ראשית יש לחשוף ולהדגיש את האופי המגדרי של ציבור המורות בישראל . קודם כול יש לעשות זאת מול הארגונים הפמיניסטיים , שהם בעלי ברית פוטנציאליים למאבק . אלה נמנעו עד כה מלחבור אל איגודי המורים , כנראה בגלל האופי הריאקציוני של החינוך בישראל . ואולם , תנועות הנשים בארץ חייבות להכיר בהוראה , שכן מדובר בעיסוק המקבץ תחת כנפיו מאה ושלושים אלף נשים מאוגדות שהנכסים של תנאי עבודתן , אשר הושגו במאבקים נועזים , נמצאים בסכנה ובשחיקה מתמדת . במקביל , יש לצאת בפעולות הסברה למורות עצמן , להעלות את המודעות של המורות לאופי המגדרי של עיסוקן ולהנהיר את הקשר בין מגדר , תנאי עבודה ושכר . במונחים מרקסיסטיים יש לטפח בקרב המורות תודעה מעמדית . מקשר הדדי שכזה בין ארגוני המורות לתנועות הנשים עשויים שני הצדדים לצאת נשכרים , והדבר ישרת גם את מערכת החינוך והילדים . מסתמן , כי בזמן שביתות ועיצומים הבאתן של מורות לחזית הבמה מעוררת אהדה למאבקי השכר שלהן . דווקא ראשי האיגודים סובלים מחשדנות ואי-אמון מצד הציבור . מכאן , טוב יעשו ארגוני המורים , אם ישכילו לתת למורות מן השורה פתחון פה כדוברות . טוב יעשו גם ארגוני התקשורת אם במ...
אל הספר