עם גמר ימי ‘ השבעה ' ] על מותה של האופה הזקנה יוכבד [ עמדה אחותה טולה ואספה את כלי האפייה והעמידה אותם על ספסל העבודה באופן שהיתה הבעת צפיה להם , וערכה בתנור את עצי ההסקה ואת הקיסמים עד כי גם להם היתה אותה ההבעה , ואחר יצאה לדרך המלך , לקראת קרון הנוסעים , וחזרה עד מהרה עם נערה כבדת גוף , אשר הנשים השכנות החליטו מן המבט הראשון כי רחוקה היא מן הנוי ומהזריזות . אולם הסבתא טולה סברה כי ‘ הפרג השחור הוא המתוק ' וכי ‘ האבנים המגושמות – עליהן יושתת הבית ' . והיא מסרה לידה את המפתח של מחסן הקמח והסוכר , והראתה לה את מקומם של הביצים והתבלין , ולמחרת בבוקר מצאה לקורת רוחה והנה הותקנו מיני המאפה בתבניותיהם המקובלות , והם זרועי סוכר ומדיפי ריח ואניל , ככל אשר עשו מאז ומתמיד בבית הזה לברכות הנהנין ולסעודות מצווה . ) דבורה בארון , " מה שהיה " : 127 ( חלק א ' : תעשיות הבית בפסוקים אלה מצוי ביטוי אחד מני רבים של האופן בו מועברת לאשה הצעירה , לבת או לנכדה או לחברה , פיסת ידע , הנדמית טריוויאלית ובכל זאת יש בה מימד של פלא : הנכדה מינה היתה בת כרך , ולא היתה אמורה לדעת את רזי האפייה של משפחת סבתה הכפרית...
אל הספר