דינה היה מנהג הנערות לשיר . את שירי נעוריה אלה היתה דינה שרה לליבקה , כשלימדה אותה לסרוג ולרקום : דינה הורידה את שני כסאות הילדים מן העליה , התיישבה איתה [ עם ליבקה ] על יד הכירה , ולימדה אותה את מלאכת הסריגה . עניבה בעניבה שלבה לפניה , עניבה בעניבה . חוט הצמר נמשך צייתני ורך כמו לפנים , בשעת סריגת המפות , וכמו אז , בשבתה בבית חברותיה , נתנה את קולה בשיר . [ ... ] היא שרה את ‘ שירת היתומה ' ו ' שיר געגועים ' , ואחר פזמה עוד את פזמונו של האיש אשר נדד הלך לו מקינו החם [ ... ] . ( 18 - 17 ) דינה משעתקת בבית נישואיה את סצינות הערבים בבית חברותיה ומעניקה לליבקה ( זו שבעתיד תייעד אותה לחלוק איתה את מיטתה ) חוויה דומה של קשר בעדת נערות , בעת שהן סורגות ושרות . לא את פרטי ניהול משק הבית לבדם לימדה דינה את ליבקה , אלא גם לסרוג לימדה אותה , ובכך כמו העבירה לה גם ידע ספציפי בעל משמעות דומסטית וגם מרחב לכינון חברותא נשית . כך זוכה דינה בקיום ממשי של זיכרון נעוריה עם חברותיה , וגוררת אותו אל תוך סצינה קונבנציונלית לכאורה : שתי היתומות מצאו שפה משותפת והבוגרת חנכה את הצעירה למלאכת יד נשית טיפוסית . ...
אל הספר