בימים בהם עומדים המקדשים על תלם , בימים בהם מתנוססים הדגלים מעל היכלי הצדק והפרקליטים עטופים בגלימותיהם , הסערות שעוברות על בני האדם אינן מאיימות בטביעת הספינה ובחורבן . הרוחות המנשבות בעולם , אינן אלא המערבולות המתגרות מסביב לנשמות הטובות העוגנות בנמליהם . אך ה " חיים הפנימיים האמתיים " אינם חשיבה צדקנית או מהפכנית שמתעוררת בתוך עולם יציב כראוי , אלא דווקא ההתחייבות לתת מגן ומחסה לכל האנושיות של האדם , בתוך סוכת המצפון שפרוצה לכל הרוחות . ואמנם , טירוף הוא לחפש את הסערה רק בשביל עצמה , כאילו " המנוחה שוכנת בתוך הסערה " [ לרמונטוב ] . אולם כשהאנושות המסודרת עלולה להיות חשופה בכל רגע לאירועים המסוכנים , שבהם כל המוסריות האנושית אינה יכולה להישען אלא על " מעמקי הלב " , כאשר כל שארית הכבוד של המוסריות נשענת על החסד שבתרעומת הסובייקטיבית , זו הנאמרת בלחש , שאינה זוכה ולו להד ואף אינה מקבלת שום אישור משום גורם ( סדר ) חיצוני אובייקטיבי , אזי כל כבודו של האדם נשאר תלוי רק ביכולת ליטול את הסיכון הזה . ואולי ההסתכנות הזו מסמנת את המעשה המוסרי עצמו , המלמד שבתוככי האנושיות טבוע ה " מצב היהודי "...
אל הספר