שעת לפני צהריים . אני נוסעת נסיעה אטית ברחוב פרוורי על אבזריו : אקרשטיין , שער מתכת אפור , שלט קרמיקה , ציפור גן עדן , קירות צהבהבים , גג משופע , כל היתר . אחידות , סדר , החדש , הצפוי . מישהי פותחת את השער ומושיטה יד לבדוק את תיבת הדאר , טנדר של הוט מאט מולי ומחנה . וזהו . אין איש ברחוב . הפרוורים מופנמים ומאוקלמים וחסינים מפני פגעי החוץ . מוגנים מפני השמש המסנוורת , הלחות , רוחות קרות או גשם זלעפות . החוץ , הטבע , נוכח שם בדמות מראה נוף , גינה מאולפת או מה שיש שם , מעבר לגדר , שהשביל הצר מוביל אליו . “ עצם ההשפעה הנרקוטית שיש לכוחות הקוסמיים על אישיות שטחית וחלשלשה מתבררת ביחסו של אדם כזה אל אחד הגילומים הנשגבים והגאוניים של כוחות אלה : מזג האוויר . ] ... [ אין דבר המטיל על האדם הפשוט שעמום גדול יותר מן הקוסמוס . מכאן החיבור העמוק ביותר שהוא עושה בין מזג האוויר לשעמום " , כותב בנימין בפרויקט הארקדות . אלא שתושבי הפרוורים אינם פשוטים דווקא והעולם אינו משעמם אותם . קרוב יותר לוודאי שהוא תובעני ומכביד , והבית נועד להיות המפלט ממנו . זו אני שמשתעממת . “ שעמום , החזרה הנצחית " . בנאום שנשא...
אל הספר