במובאה זר אלבו מתמודד עם בעיה פרשנית . מסקנתו העיונית , שהכוח השכלי הוא הכוח הנפשי המניע את האדם לתפילה , עומדת לכאורה בניגוד לפשט מילות הפסוק 'תארת עבוים שמעת ה " ( תהלים י יז ) , שמהן משתמע שהמניע לתפילה הוא הכרח התאווני של הנפש האנושית . בהתמודדותו עם בעיה פרשנית זר אלבר מפרט את התהליך המתרחש בנפש האדם עובר לתפילתו , תוך הצגתם , במובלע , של שני תיאורים שונים ואף סותרים של יחסי הכרח המתאווה והכרח השכלי מזה רשל פעולת הכרח השכלי כשלעצמה מזה . מבחינה יחסי הגומלין בין שני הכרחית המעורבים בתהליך הנפשי הקודם לביצרע התפילה , הרי שבפסקה הראשונה במובאה דלעיל מיצג הכרח השכלי כממשיך את מגמה הכח המתארוה ( ' כשיתחיל הכוח התארני להתאררת יתעררר הכרח השכלי לחשרב מחשבות ' ) , דהיינו כשלב חיוני שבר מכריע האדם שתאוותו תושג רק על ידי פנייה לאל . לערמת זאת בפסקה השנייה שבמרבאה מוצגות מגמרתיהם של כוחות אלה כמנוגדות בכירונן זו מזו , שכן הכוח השכלי מוביל ל ' טוב ' ול ' אהבת האל / ' יחכה המתארח בהפך / זאת יעוד , גם הגדרת אופייה של פעולת הכוח השכלי בשתי הפסקאות איננה אחידה . בפסקה הראשונה מוצג הכוח השכלי כגור...
אל הספר