ההתכנסות האיסטניסית אל רשות היחיד היא אפוא צורה של ביטול הממשות , נסיגה אינטרוברטית , שעגנון אינו נותן לה ייצוג בסיפור אלא במה שאפשר לדמות כ׳אני המספר המובלע׳ שלו . ואולם עגנון מייחד בסיפור זה פרק נכבד לאפשרות של חילופין לממשות הזו – במעבר לחיי האמנות המסורים באופן טוטלי לייצוגו של הממשי . בלשונו של עגנון היחס אל הממשי מתחלף ביחס אל ׳צורתו׳ . המילה הזו , ׳צורה׳ , חוזרת פעמים רבות בפרק התשיעי , המתאר את הנער היתום בצלאל משה , שהיה מעטר את בית הכנסת ב׳צורות׳ מצוירות . מפרשיו של הסיפור , תחילה גרשון שקד ובעקבותיו מיכל ארבל , עסקו בהרחבה בערך המילולי הזה ובדמות האמן המשויכת אליו הן ב׳מזל דגים׳ והן בכלל יצירת עגנון . עגנון עצמו כיוון , כידוע , את קוראיו מפרשיו למקבילה של המעשה בבצלאל משה שצייר על עורו של הדג – מעשהו של יצחק קומר גיבור תמול שלשום שכתב 21 זהו רגע הולדת הבחילה אצל גיבורו של סארטר כשהוא מעיד ׳חשתי כאילו אני מלא ליחה , או חלב פושר [ ... ] ׳ ( שם , עמ׳ . ( 13 הבחילה איננה בי , טוען הגיבור , אלא היא הדבר המתפשט ככתם צבע מאובייקט לאובייקט ( מהחולצה אל הקיר ) . היא הפרת הגבול בין הע...
אל הספר