עד למאה ה 19 מקובל היה ברפואה העממית להניח חלקי צמחים ( כגון עלים ופקעות ) על איברים כואבים ( פרקים , גב , עיניים ) , ועל מכות , חבלות ופצעים מדממים . על סגולותיהם של איברי צמחים לריפוי פצעים ( vulnerary ) כבר עמדו חכמי המשנה והתלמוד , שהבחינו בין מצעים צמחיים בעלי תכונות ריפוי לבין אלה המיועדים לחבישה ולהגנה בלבד . בספרות הרבנית מימי הביניים נזכרו שלל חומרי חבישה ממקורות צמחיים שונים , חלקם ידועים כבר מתקופות קדומות . בעלי התוספות , שחיו ופעלו בצרפת ובאשכנז בין המאות ה , 13 – 12 מוסרים על חסימת פצע שותת דם באמצעות עלי שחליים ( Lepidium sativum ) טבולים בחומץ . עלי גפן ( Vitis vinifera ) נחשבו חומר חבישה מועדף , שכן הם נתפסו כמרפאים פצעים . רבי יעקב קשטרו ( מהריק " ש , מצרים , מאה 16 ) התיר להניח עלים על עין דלוקה בשבת . לדברי רבי חיים ויטאל אפשר לרפא כל פצע ומכה על ידי פיזור אבקה של עלי תאנה מיובשים . כתרופה לעקיצת עקרב הוא הציע להניח על מקום העקיצה עלים כתושים של תות לבן ( . ( Morus alba רבי אברהם דנציג ( דנציג – 1 › 48 וילנה 1820 ) התיר להניח בשבת עלים על העין כדי " לקררה " , ומסת...
אל הספר