בהקדמתו לרומן סארטר מצהיר על היות גיבוריו מונאדות . הוא השתמש בטכניקת הכתיבה האופיינית לכותבי זרם התודעה , המשלבת נקודת תצפית טוטלית , היינו נקודת תצפית אר מרכז תודעתי , כתחליף לכל מעמד ישי אפשרי אחר של דמות וזרם תודעתי , באופן קיצוני ויחידי , סארטר אמכם לא הגיע לכלל קיצוניות כחיקוי הזרם הממשי של ההכרה , בדומה לכותבי זרם התודעה המובהקים , כגון גייימס גיויס ווירג ' יניה וולף , שנטו לא פעם לחקות את פעולות ההכרה שאינן ניתנות כמעט לניסיח מילולי , והן מצוירת ב "שלב 5 הטרום מילולי של הפעילות ההכרתית " . הוא אפשר לקורא להתוודע לפעולת ההכרה של גיבוריו , כשיו ככר כשלה ומנוסחת וכמעט יכולה להיחשב לתקשורתית או למחוברתת . אך היא עדיין מקיימת איכות הכרתית מובהקת ואינטימית של זרימה . אולם הוא הוסיף ממד אחר , המופיע אמנם גם אצל כותבים אחרים אבל באופן קלוש ומהול הרבה יותר וגם לא מוצה כאמירה עצמאית , ברומן ארכה חילק סארטר את קווי המשך התודעתי של גיבוריו לקטעים קצרים , החותכים זה את זה , וכל חיתוך מסמן מעבר מתודעה אחה לאחרת . הרומן כולו בנוי כעין אריג שתי רערב , כשכל קטע תודעתי כמוהר בהתגלותו הקצרה של חו...
אל הספר