היסטוריוגרפיה איננה רק דרך להעברת מידע חדשני למספר מצומצם של מומחים , כמקובל בעולם האקדמי , כאשר לצורה החיצונית אין כל חשיבות . היסטוריוגרפיה היא גם דרך ביטוי ספרותית , שלה זכות קיום עצמית , לא פחות משירה או סיפורת , דווקא במאה העשרים נתפתח ענף זה לרמה שלא תמיד היתה מקובלת בעבר , לרוב לא בידי היסטוריונים במגדל השן האקדמי , אלא בידי כותבי היסטוריה ואנשי עט , כגון ברברה טוכמן ( אוגוסט , ( 1914 או בידי עתונאים דוגמת ויליאם שירר ( הרייך השלישי ) , או לארי קולינס ודומיניק לפיאר ( האם פריז בוערת ?) , ישנם כמובן גם היסטוריונים מקצועיים שהיטיבו לכתוב , החל מטוקידידס בימי קדם ועד לגיבונס , ךנקה וטוינבי בעת החדשה . אך במאה העשרים היסטוריונים מסוג זה הם מעטים ויוצא דופן , בעולם האקדמי מתקבל הרושם שככל שהמאמר יבש יותר ורצוף במונחים מקצועיים הנישגבים מבינתו של הקורא מן השורה — כן ייטב . יורשה לי במקום זה להביע דעת מיעוט : אין הדבר חייב להיות בך . היסטוריה , שלא בפיזיקה גרעינית או מדעי הרפואה , ניתנת להיכתב גם באופן מושך ונעים לקריאה , וזאת אף במאמרים מקצועיים . המלצתי לכותבי ההיסטוריה היא , להשתדל ...
אל הספר