תפיסת החוק במחשבה היהודית בימי הביניים התבססה עד המאה החמש – עשרה על ההבחנה בין חוק אנושי , או שכלי , לבין חוק אלוהי . על אף ההבדלים בפרטים בין המלומדים , כולם - מרס "ג ועד הרמב " ם - התבססו על הסיווג הדואלי הזה . רק לקראת אמצע המאה החמש – עשרה הוסיף יוסף אלבו את חוק הטבע לסיווג החוקים , וזה בהשפעת הסכולסטיקה הנוצרית , וכך חולל שינוי מרחיק לכת בתפיסת החוק במחשבה היהודית . אלבו הגדיר את החוק הטבע כדלקמן : וה [ דת ] טבעית היא שווה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום [ ... ] וכוונת הדת הטבעית להרחיק העוול ולקרב היושר , כי שיתרחקו האנשים מן הגניבה והגזילה והרציחה , באופן שתעמוד ותתקיים החברה בין אנשים [ ... ] . בחידוש זה של אלבו נדון בפירוט בהמשך . אבל כבר לפני אלבו נוכל למצוא במחשבה היהודית לפחות רמזים להתייחסות לחוק הטבע , ובאלה נדון עתה . חוק הטבע , במשמעות שהקנה לו 46 המילה טבע הופיעה בראשונה בשפה העברית במפעל התרגומים מערבית לעברית , סמוך לאמצע המאה השתים – עשרה . מילה זו אינה קיימת בעברית המקראית והמשנאית , ובתרבות שהיא שיקפה לא היה קיים מושג של חוקי טבע , אלא השגחה אלוהית בלבד , ולכן גם לא ה...
אל הספר