המניין הראשון

משפחת לרר סבלה מקדחת , מעוני ומרעב בניסיונותיה לגדל גידולים חקלאיים שונים עד שהפרדסים יניבו פרי . הבן הקטן , שמעון , מת מקדחת , ומאחר שראובן ומשה נעדרו מן הבית משום שיצאו ליפו לרגל עבודתם ולפייגה לא היו שכנים יהודים שאפשר להפקיד בידיהם את הילדים האחרים ואת הבית והמשק , היא הניחה אפוא הכול מאחור , עטפה את בנה המת בסדין ונשאה אותו בזרועותיה בחול הטובעני אל בית העלמין בראשון לציון , משום שבוואדי אל חנין עדיין לא היה בית קברות יהודי . המוות לא היה האורח היחיד שהתדפק על דלת של המשפחה . הרעב רבץ אף הוא לפתחם . ביום מר אחד , יום חמישי בשבוע , אזל הקמח בבית ולפייגה לא היה ממה להכין את סעודת השבת . כל הלילה נדדה השינה מעיניה . למחרת עם שחר פתחה פייגה את הדלת והנה לפניה שק מלא גרעיני חיטה , מוכנים לטחינה . מקורו של השק לא נודע לעולם . דוד בוימגארטען , סופרם הירושלמי של העיתונים " המליץ " ו " המגיד " , תיאר את נחלת ראובן בשנת 1886 במילים אלה : ואדי חנין רחוק שלוש רביעי שעה מראשון לציון ? 17 ש 7 שעות ומחצה מיפו ... עם בארות מים חיים , העולות על ירי ( לגלים בנוח סוסים , ונשפכים לתוך ברכות ומהן שוטפ...  אל הספר
עיריית נס ציונה